לשחק עם הילדים? קל!

נכתב על ידי לימור צמח ורועי רגב, מנהלי מרכז תמר

למשחק משותף ישנה חשיבות רבה ביחסי הורה-ילד, כיוון שכאשר אנו משחקים אנו רוקמים בקשר המתהווה בינינו לבין ילדינו, חוטים של הנאה, הבנה ואמון. על בסיס אלו, הילד יראה בנו ההורים מקום בטוח מתוכו הוא יכול לחקור את העולם, ולהנות בהמשך מאינטראקציה חברתית עם ילד בגינת השעשועים, עם המוכר במכולת או עם כל אדם אחר שנקלע לדרכו בהמשך חייו.

כהורים, כמה פעמים שמעתם את המשפט: ” אתם צריכים ללמוד להיות עם הילדים”, “לעשות זמן איכות איתם”, “לשחק”.. – נשמע קל! כולנו שיחקנו כילדים, מה יש פה ללמוד? אך מסתבר שזה לא תמיד קל לשחק עם הילדים, במיוחד בתקופות שבהן אין הרבה זמן פנוי. על כן, אם אנו ההורים רוצים לקיים משחק אנו חייבים למצוא פניות: פניות של זמן ופניות רגשית.

בקליניקה אנו פוגשים הורים רבים שמעלים דילמות שונות בנוגע למשחק עם הילדים. אנו מוצאים כי הדילמות משתנות, בהתאם לגיל ולהתפתחותם של הילדים.

לשחק עם ילדים בגיל הרך

הגיל הרך מוגדר בין גילאי לידה ועד גיל 6 שנים. זהו טווח רחב של גילאים ויכולת המשחק שונה ומתפתחת עם הגיל.

בגיל הינקות (עד גיל שנתיים) הילד יעדיף משחקים עם מאפיינים חושיים, סנסו-מוטוריים, ואיתם הוא יחקור את כוחו ואת השפעתו על העולם. ובהחלט ניתן להבין אותו: בעיני הילד, זה מלהיב לראות את הבובה קופצת בתגובה ללחיצה שלו על כפתור במשחק pop-up. זה גם מדהים בעיניו לראות את הכדור מתגלגל במדרגות לאחר דחיפה, או לזחול אחריו מתחת לשולחן. ברגעים האלו, של ההפתעה, הסקרנות והציפייה, ניתן להצטרף אל הילד בחוויתו, להתלהב איתו, לצחוק ביחד איתו, להדגים לו או להוסיף מלל לחוויה. ההצטרפות אליו וההנאה המשותפת שניצור יחדיו יאפשרו לו לשכלל את משחקו החושי ולשתף את האחר במשחקו ובהנאתו.

ככל שילדנו יגדל, כך המשחק שלו ישתכלל ויהפוך למורכב יותר: מגיל שנתיים, במקביל להתפתחות השפה, המשחק יתפתח ויכלול לצד מאפייניו החושיים, גם את היכולת “לדמיין”. המשחק הדמיוני יתחיל ממשחק עם בובת תינוק, שאפשר להאכיל ולהלביש, ועד למשחק דימיוני מפותח שבו הבובה יושבת ליד שולחן האוכל, לצד ארנב ושועל, וביחד מנהלים שיחה ערה ואוכלים ארוחת ערב. ההורה בגילאים אלו יכול להצטרף למשחק ו”לזרום” עם הצעות המשחק של הפעוט. כדאי לאפשר לו להציע רעיונות וביחד איתו להפליג במחוזות הדימיון: כשהמכונית יכולה לעוף, להלחם ברובוט, ולהחנות על שולחן הסלון, שבעצם הפך לכוכב בחלל. כאשר אנו ההורים מתעניינים במשחק, סקרנים לגבי הרעיונות שהפעוט מבטא ומפיקים הנאה ביחד איתו, ילדנו מקבל את המסר כי הוא חשוב, רצוי וראוי לתשומת ליבנו, להתפעלותנו, ובכוחו גם ליצור ביחד איתנו, רגעי צחוק והנאה.

עם זאת לעיתים, ובעיקר בגילאים צעירים מאד, קשה לנו לצאת מהפוזיציה ה”בוגרת”, ולבטא קול ילדי ואפילו תינוקי. הורים עשויים להיות מובכים להביע קול, להשתובב או “להתיילד”. עם ילדים מעט בוגרים יותר, לפעמים כשאנחנו מתישבים לשחק עם הפעוט, אנו ערים למחשבות שמתעוררות לפתע כמו “תמיד אהבתי לשחק בפאזלים” או “בתור ילד הייתי אלוף במשחק הזיכרון”. מחשבות אלו לעיתים יבואו לידי ביטוי באינטאקציה המשותפת שיצרנו עם ילדינו, ואנו יכולים למצוא את עצמנו במצב בו אנו מרוכזים בצרכינו, ופחות ברצונותיו של הילד. לדוגמא, אנו נציע משחקים שאנו מעדיפים, או שאנו אהבנו, או שנבחר משחקים שאנו חושבים שמתאימים לילדינו ו”על הדרך” גם להשיג מטרות דידקטיות (כמו משחקי שיום, גזירה, צביעה וכדומה). במילים אחרות, ההורה עלול למצוא את עצמו מכתיב לילד במה לשחק, מה כיף ומה פחות, מה כדאי ומה לא מתאים. ברגעים כאלו, ההורה נדרש לוותר, לאפשר לילד לבטא את רצונותיו ולכבד אותם (גם כשהם מוצאים את ההורה מאזור הנוחות). כפי שהזכרנו, לא קל להורה להכנס למצב משחקי: מצד אחד, הוא נדרש לשחק ולהתמסר לתכני הפנטזיה והדימיון, ומצד שני, הוא נדרש לשמור על המצב המשחקי, להגמיש במידה מסויימת את רצונותיו, ולאפשר לילדו להתבטא בחופשיות.

אומנם לא קל, אך אנו יכולים להתעודד מאחר והדבר ניתן לתרגול. ככל שנדע לפנות זמן למשחק משותף (גם אם זה למספר דקות), ונשתחרר בתוך המשחק, תוך התחשבות בילדנו, נדע לשחק טוב יותר, ובאופן איכותי יותר עם ילדנו.

לשחק עם ילדים בגילאי בית ספר

המשחק בגילאי בית ספר ואפילו מעט מוקדם יותר, מתאפיין בשני סגנונות: משחק חופשי (משחקי “כאילו”) ומשחק מובנה (משחקי קופסא, קלפים וכדומה.. בעלי כללים מוגדרים). עם הגיל הדרישה ואיכות הקשר הנדרשים בכל משחק משתכללת.

הורים רבים זוכרים את עצמם בגילאי בית ספר, משחקים באותם משחקים שהם משחקים היום עם ילדיהם. בקליניקה אנו פוגשים הורים רבים שמספרים שהם משחקים עם הילד שלהם. אך כשמתחילים לתאר מה קורה במשחק, אנו מגלים שיש לא מעט קשיים כיוון שכאשר אנחנו מתיישבים על השטיח מול הילד שלנו, מתיישב איתנו למשחק גם הילד או הילדה שהיינו. אותו הילד שהיינו נדרש להפגש שוב עם סיטואציה חברתית-משחקית, עם אותם הקשיים ואותם התנהגויות עבר  – רק עכשיו הם פועלים מול הילד שלנו. לדגמה, הורה שבאופיו תחרותי, יכול למצוא עצמו במלחמה, “ראש בראש” מול הילד שלו מתקשה להפסיד או להכיל את הנצחון של הילד שלו. או דגמה הפוכה של הורה שכילד הרגיש לא מספיק חכם מול אחרים מוצא עצמו חסר סבלנות מול משחקי אסטרטגיה או משחקי קפסה. מכאן, חויות וזכרונות העבר כילדים עשויים להציף אותנו כאשר נפגש שוב עם עולם הילדים.

לשחק עם הילד כהורה זו לא מטרה פשוטה, כיוון שגם אנחנו, עוד לפני תפקידנו כהורים, הגענו לעולם עם טמפרמנט, צרכים ורצונות משלנו. כעת השאלה כיצד נצליח לשלב ולהתשלב במשחק עם ילדינו ולקחת בחשבון מאפיינים אישיים שלנו כהורים וכבני אדם. במקביל חשוב לשים לב בזמן המשחק – הצרכים של מי מסופקים פה? של ההורה או של הילד?

• “אני מאד תחרותי! מה אני אמור לתת לו לנצח?” – כשאנחנו משחקים לא אחת אנו “נכנסים למשחק”. בין אם מתקשים בעצמינו לקבל את החוקים, להפסיד או לנצח בכבוד. זה מצוין כאשר אנחנו ההורים משחקים מכל הלב ונמצאים עם הילד בתוך המשחק. מצד שני, יש לזכור שזהו לא משחק של שני ילדים, אלא ההורה הוא שמחזיק את הסיטואציה. הוא צריך להיות זה המתווך לילד את החוקים, מכיל את התסכול שלו ומהווה דגמה עבורו של כיצד לשחק עם אחרים.
• “אני רוצה לשחק עם הילד שלי אבל כמה אפשר לרוץ בגינה?” – ההורה והילד שניהם אנשים שונים ויש לכבד זה את האופי והטמפרמנט של זה. לעיתים יהיה ילד שזקוק לפעילות בחוץ כדי להוציא אנרגיה והורה שמעדיף פעילות ביתית, או הפוך. כדי להיות יחד, כמו בכל פעילות משותפת, המפתח הוא פשרה ומציאת המכנה המשותף.
• לעיתים הפתרון הוא דווקא הרחבה – להורה שקשה להכנס לעולם המשחק של הילדים, אפשר לנסות ולגלות לילד את עולמו של ההורה. אם ההורה אוהב להעיף טיסנים או לבשל ניתן לבלות זמן משחק משותף בתחביב של ההורה.
• “אני אוהבת לשחק משחקי קפסה ורק הוא לא רוצה” – חשוב שנתאים את סוג הפעילות ליכולתו של הילד ולגילו. כהורים אנחנו נדרשים להשתנות במשחק שלנו עם הילד בהתאם לגיל שלו. ילד צעיר יתקשה לשבת הרבה זמן במשחק שלחן וכהורים נצטרך לעזור לו לבחור משחק מתאים ולוותר על ההעדפה שלנו.
• “אני משחקת איתו אבל זה אני חייבת להיות זמינה, זאת העבודה שלי” – ילדים מרגישים אם אתם ההורים רוצים לשחק איתם ובאמת נמצאים איתם. הורה שלא משחק אלא מסתכל בנייד או קם להכין ארוחת ערב כי זאת השעה – למעשה איננו נותן את מלוא תשומת הלב לילד שלו. בחרו שעה מתאימה למשחק, בה תוכלו להתנתק מהפרעות ולהיות שם עם הילד.
•  “ואיך אומרים את זה באנגלית” – לעיתים אנחנו ההורים נכנסים לתפקיד המורה. מלמדים את הילדים במקום לשחק איתם. אולי מתוך שעמום במשחק ואולי מתוך תחושה שהזמן המשותף יחד צריך להיות משמעותי. מצאו זמן שבו אתם עושים חוברות ומלמדים ותפנו זמן למשחק: באמת להיות במשחק ולהשתובב מבלי לדאוג שהילד לא למד דבר היום. חשוב לזכור כי ללמוד להיות יחד זאת למידה רגשית וחברתית חשובה לא פחות מלדבר באנגלית.
• “יש לי ילד בן שלוש וילד בן 6 שנים. איך אני יכולה לשחק איתם?” – פערי גיל בין אחאים יכולה להיות בעיה בשעת משחק. אך נוכל להתאים את המשחק לשניהם. לדגמה: נוכל לשחק במשחק קפסה עם הבכור והצעיר יקבל תפקיד משלו: לזרוק את הקוביות, ללכת עם החיילים וכדומה.
• “היא כבר בגיל ההתבגרות, היא לא רוצה לשחק איתי כמו פעם” – הילדים שלנו גדלים ומתבגרים. עם הגיל נראה שהם כבר לא צריכים אותנו, אך האמת רחוקה מכך. גם מתבגרים, וגם בוגרים, צריכים את ההורים, אך בדרך אחרת. שבו עם הילד שלכם ותתענינו: מי הלהקה שהם מקשיבים לה, מה משחק המחשב שהם אוהבים? תפתחו איתם מרחב של תקשורת על תחומי העניין שלהם ואולי תגלו שהם גם מתענינים בשלכם.

 

לסיכום

לשחק זה ממש לא משחק ילדים. אם גם אתם נתקלים בשאלות בנוגע למשחק עם הילדים שלכם, נשמח לסייע בהדרכת הורים לגיל הרך ולגילאי בית ספר ומתבגרים.