באנר: מאמרים

תפקידי המשחק בהתפתחות הילד

מהו משחק ?

לחוויה המשחקית ישנם גבולות המגדירים אותה. אנחנו יכולים 'להכנס לתוך משחק', והתחושה המתעוררת היא של שחרור מכבליה של המציאות החיצונית, כאילו נפרמים במקצת התפרים המחזיקים אותה. כך לדוגמה, אימא יכולה לקבל תפקיד של אריה מול הילד איתו היא משחקת, או לקחת על עצמה את תפקיד הילדה במשחק, ולעשות זאת מעמדות רגשיות שונות. היא יכולה להיות שם ולהסכים להיות 'אריה' או 'ילדה' למען המשחק של הילד, אבל קיימת גם האפשרות להיכנס לתוך הדמות, להפוך לרגע ולהיות כאילו-באמת אריה או ילדה.

יתכן שהמילים שתאמרנה תהיינה אותן מילים והתמונה מאוד דומה אולם ניואנסים מאוד דקים יעבירו חוויה שתהייה שונה לחלוטין. אלו המצבים בהם אנו יכולים לפנות משהו בתפישת המציאות לטובת הדמיון, לטובת מבנה פנימי המולבש על המציאות החיצונית.

מצד שני ישנה האפשרות כי במהלך המשחק 'נצא מגבולות המשחק', כאשר המשחק נחווה כאמיתי מדי. אותה אמא הנכנסת באופן משכנע מדי לתפקיד אריה מול הילד עלולה לעורר בו בהלה, ואז נמצא את הילד מבקש להפסיק את המשחק. מרגע שהאריה הפך אמיתי מדי, הילד יאלץ להתרחק, למחוק את הסכנה של השקיעה לתוך העולם הדמיוני והמסוכן. במצבים אלו הדמיון הופך מציאותי מדי ומאיים.

מכאן עולה כי דינמיקה עדינה בין העולם הפנימי והחיצוני מקיימת את החוויה המשחקית.

למרות שאנו יכולים לזהות סיטואציה משחקית, קשה יותר להגדירה.

משחק והתפתחות

למשחק תרומה התפתחותית גם כשאין בו למידה. גישתו של פיאז'ה למשחק היא כי פעילות המשחק מאופיינת על ידי כך שאין לה מטרה חוץ מההנאה שבפעילות עצמה. לפי פיאז'ה, התפתחות תקינה כוללת, "הפוגות" בין למידה ללמידה. כשפיאז'ה מדבר על למידה הוא מדבר על פתרון קונפליקט שהילד חש בו. לשיטתו, פתרון קונפליקט הוא שמהווה למידה (שינוי הסכמה הקוגניטיבית). בתחום הקוגניטיבי, המשחק משמש הזדמנות לחזור ול"תרגל" סכמות שנלמדו. ההנאה הנגרמת מהחזרה על אותן סכמות דרך משחק, מהווה גורם התורם להתבססותן ולגיבושן.

מבחינה רגשית, בגילאי 3-6 עולם הדמיון של הילד עשיר ומועשר ומתפתח אף יותר במהלך המשחק.  הדמיון מספק לילד מימוש פנטזיות, הפגת בדידות, פורקן רגשי ומהווה כלי עיקרי של הילד להתמודדות עם קונפליקטים ולהתגברות על פחדים.  לעיתים הילד עובר חוויות שאינן נעימות ואין לו עליהם שליטה (בדיקה כואבת אצל רופא, מפגש מפחיד עם כלב וכו').  במשחק התפקידים הוא שולט במצב ובאחרים.  הוא מתיר את כל ההגבלות והאיסורים שחלו עליו במחיצת המבוגר ומבטא את רגשות התסכול המצטברים  אצלו.  באמצעות משחקי הדמיון הילד מעדן את רגשותיו ומגלה שלא תמיד רגשותיו זהים לרגשות חבריו. על פי תגובות חבריו הוא מבין שיש תגובות רגשיות שונות.  קל להבין שילדים משחקים לשם הנאה, קשה יותר להכיר בכך שהם משחקים כדי להשתלט על חרדה או על מחשבות העלולות לעורר חרדה. 

    בתחילת התפתחותו מושאי המשחק של הילד משתייכים לחוג מכריו הראשוני (הורים, מורים, בעלי-מקצוע) ותחום זה הולך ומתרחב עם התבגרותו (דמות אגדית, בעל חיים).  במשחק התפקידים מתגלה דינמיקה של תחרות והזדהות של הילד עם מושא משחקו.  המשחק מעצב את זהותו העצמית ומגבש את דימויו העצמי.  המשחק הדרמטי בונה ומעשיר את אישיותו של הילד.  כך למשל, משחק עם הבובות הוא למעשה סיטואציה שבה, הילד משליך את רגשותיו על הבובה, מפרש את תגובותיה ומגיב בהתאם.  באמצעות משחק תפקידים נותן הילד ביטוי למצבו הרגשי והנפשי.  ידוע כי הילדים מלאים רגשות - עמוקים וטובים, קשים ועזים.  הם מגיעים לכלל חדווה ולכלל כעס באינטנסיביות גדולה.  צד זה במהלך התפתחותם של הילדים זקוק לביטוי באמצעות המשחק.

     במשחק דרמטי הילדים מותרים בהבעת רגשות "אסורים" ו- "שליליים" ויש בו כדי לחסוך ממנו הרבה כעס ורוגז.  רגשות שליליים כמו שנאה ותוקפנות באים לידי ביטוי במשחק.  מותר לילד לבטא דחפים תוקפניים בסביבה מוכרת, להיות "ילד רע", להעמיד פני הרסן, סרבן שיתוף פעולה מבלי שיעורר שנאה, אלימות או תוכחות הוריו ומצפונו. המשחק ברופא וחולה משמש ביטוי לרגשות ומאפשר פורקן ועידון.  בדיקה גופנית ונגיעה בגוף קשורה בהתרגשות, בצחוק ובהתגרות.  כלי הבדיקה (מזרק, סטטוסקופ וכו') חשובים משום שהם מייצגים את המציאות בנוסף להיותם סמלים תוקפנות ופגיעה בגוף.

מבחינה חברתית, עם ההתפתחות המוטורית והרוחנית בגיל הגן, מזורזת גם ההתפתחות הסוציאלית והרגשית.  המשחק הוא הסדנא החברתית של הילד המשחק לבד או בחברה.  המשחק מהווה שדה ניסיון חברתי משמעותי בתהליך הסוציאליזציה והאינטראקציה החברתית.  דרך המשחק הילד מפנים נורמות חברתיות ומשפר את כישוריו החברתיים (ניהול מו"מ, שכנוע, ניצחון, הפסד, ציות לחוקים, פשרה, גלוי סבלנות, קשירת קשרים חברתיים, החלפת רעיונות, קבלת החלטות, תחרות) תוך שמירה על חוקים וכבוד הזולת.  בזמן המשחק מתמודד הילד עם בעיות חברתיות (אמת ושקר, צדק ומוסר) ועליו לנקוט עמדה.  למידה זו חשובה מאוד להתפתחותו של הילד בתהליך הפיכתו לאזרח נאמן ומוסרי.

    תרומת "משחקי התפקידים" היא קריטית בתהליך החברות של ילדים.  למערכת יחסי הגומלין שמנהלים ילדים עם העולם הסמלי, תרומה משמעותית לשיפור האינטראקציה החברתית.  במשחק "כאילו" מתגלה מנגנון שילדים מצוידים בו והוא מאפשר התנתקות זמנית מהמציאות ומילוי תפקיד של מישהו אחר השונה מעצמו.  'משחקי כאילו' דורשים שינוי בפרספקטיבה וילדים מצליחים בה למרות האגוצנטריות המיוחסת להם.  כאשר הילד מזדהה עם דמויות שפגש, הוא רוכש תכונות, כשרים, רגשות, מחשבות ומיומנויות של דמויות אלה.  דרך ההזדהות הופכים מושאי המשחק לחלק מאישיותו של הילד.  הזדהות עם התנהגות הזולת תעזור לילד להבין את מושא החיקוי שהנו דמות סמכותית ומוערכת (רופא, גננת).

      שיחה המתפתחת בין קבוצת ילדים במשחקי תפקידים מפתחת את שפתו של הילד ישירות ואת חשיבתו בעקיפין.  הילד משפר את כושר ביטויו באמצעות התנסות מילולית אינטנסיבית תוך כדי שיחה או בכתיבת "תסריט" להצגה; הילד משתתף באינטראקציות דיבוריות שונות: דו-שיח (דיאלוג), משא ומתן ומונולוג.  הוא לומד מחבריו מילים חדשות ובמקביל גם הוא מעשיר את שפתם.  השתתפות במשחקי פינות הגן מחייבת את הילד לדבר בצורות שונות במצבים שונים.  בתהליך קבלת החלטות קבוצתית הוא לומד שעליו לדבר ברור, מדויק ובקצרה (תוך ציון עיקר הדברים).  בתהליך של משחק תפקידים הוא לומד לדבר באינטונציות שונות ולהשתמש במילים המתאימות לתפקיד אותו הוא ממלא.  במשחק זה נעשה שימוש גם במטא קומוניקציה שעשויה לתווך בהתפתחותן של יכולות השיח ויכולות חברתיות.  

    

סוגי משחקים ברצף ההתפתחותי

חוקרים בתחום ההתפתחותי מבחינים בין ארבעה סוגי המשחק הבאים:

1. משחק תרגול סנסומוטורי, המשחק הפונקציונלי-אקטיבי: (מגיל 3 חודשים עד לגיל שנתיים): תרגול פעולות מוטוריות לשם מילוי פונקציה מסוימת. למשל: תרגול שרירים שמוביל לשכלול מוטורי. התרגול מתחיל כמשחק בו מניע התינוק באיברי גופו ובחפצים. בשלב זה יסתפק בהנאה שבפעילות.  בסביבות גיל 3 חודשים מתחילים "משחקי חקירה" הכוללים משחקי אצבעות והקולות המלווים אותם וממשיכים בזחילה ובתנועה וחקירת חפצים מתחת ובין הרהיטים בעזרת כל החושים והאברים: הידיים, העיניים והפה. בהמשך מופיעים משחקי חיקוי המתחילים במשחקי ה"קו-קו" וממשיכים בחיקויי שפה, הבעות פנים והתנהגויות שהילד רואה סביבו.

משחקים אלה מאפיינים את השלב הסנסורי-מוטורי ע"פ פיאז'ה שנמשך מהלידה ועד לגיל שנה וחצי. על-פי פרויד הם מתאימים לשלב האוראלי.

2. משחק בנייה (קונסטרוקטיבי) (אופייני לגיל 2-3): מתחיל בסביבות גיל שנה עם הרכבות פשוטות, בנייה בקוביות וממשיך להרכבת פאזלים, עבודות בנגרות, בניית בובות בשלג וכו'. הילד עוסק בפעולת הבנייה בצפייה לתוצר סופי. פיאז'ה טען כי תפקיד משחק זה הוא קוגניטיבי כי יש בו ביטוי מובהק של פעילות שכלית ספונטנית של הילד. במשחק זה קיים רצף התפתחותי: בתחילה בונה הילד מבנה (בית) אך עדיין לא משיים את יצירתו. מאוחר יותר הוא מגדיר את הבניה בשם כלשהו (בניתי בית) ואינו מוטרד מכך שאין הבית דומה לבית מציאותי. בגיל חמש הוא מתכנן בשאיפה שבנייתו תהיה דומה למבנה מציאותי. משחקים אלה מאפיינים את השלב הקדם-אופרציונלי ע"פ פיאז'ה שנמשך מגיל שנה וחצי ועד גיל 6. בשלב זה מתפתחת בהדרגה יכולת ההסמלה. על-פי פרויד בגיל זה מתרחש השלב האנאלי. שלב זה מתאפיין בצורך לבטא דחפים ובמאבק בין הילד הפעוט לבין הוריו על מתן ביטוי לדחפיו. משחקים המתאימים בהקשר זה לשלב-עבודה בגואש, בבצק ובשאר חומרי יצירה.

3. משחק תפקידים, משחק סימבולי, משחק דרמטי, משחקי "כאילו"(מאפיין גיל הגן 2.5-6): במשחק הזה הילדים עסוקים ב"הצגות" שבהן יש לכל ילד תפקיד מסוים של בני המשפחה או אנשי מקצוע הקשורים אליה. הוא מבוסס על דמיון ופעילות דרמטית-משחקית של הילד. משחקי "כאילו" מתפתח במקביל לרכישת השפה. על-פי פרויד בגילאים אלה מתרחש השלב האדיפלי. המשחקים המאפיינים את השלב בהקשר זה הם משחקים שונים המבטאים את הדרמה הפנימית. בדרך כלל מתבטא באמצעות בובות ובית בובות, דמויות משפחה, חיילים, חיות, תיאטרון בובות ועוד.

4. משחקי כללים וחוקים (מאפיין ילדים בגיל בית ספר): משחק חברה (תופסת, כדורגל) המכונה גם משחק חברתי, בו הילד משחק בחברה לפי חוקים ברורים. זה ממשיך למשחקי קופסה ושלב נוסף ברצף ההתפתחותי של משחקי חוקים קרוי המשחק השכלי והוא מאפיין ילדים בוגרים יותר (כגון: שחמט, דמקה). משחקים אלה מאפיינים את שלב האופרציות הקונקרטיות ע"פ פיאז'ה שמתאים לגילאים 7-12. על-פי התיאוריה של פרויד, בגילאים אלה מתרחש שלב החביון. שלב זה מתאפיין במשחקי קופסה המתבססים על חוקים וכללים, אלמנטים של תחרות ורצון לנצח ובחינת העצמי בהשוואה לאחרים.

השלב הבא בתיאוריה של פיאז'ה הוא שלב האופרציות הפורמליות המתאפיין בנטיה לחשוב ולהסיק על מצבים היפותטיים, חיפוש שיטתי אחר היפותזות, יכולת ארגון והכללת כללים ברמה גבוהה ויכולת לגילוי סתירות במערכת אמונות.

 

את הסיטואציה המשחקית אם כן  ניתן להגדיר באמצעות המאפיינים הבאים:

1. המשחק מתקיים בתוך 'בועה'.

למשחק ישנה מסגרת המגדירה אותו, ובתוכה המציאות הפנימית מקדימה ומשתלטת על המציאות החיצונית. בשל כך במשחק יכול להינתן מובן חדש לאובייקטים, מתקיים מצב של as if, המאפשר התעלמות ממגבלות של כאן ועכשיו, ומאפשר התנסויות חדשות.

2. ההתנהגות מוכתבת מבפנים. המוטיבציה למשחק היא פנימית, נובעת מתוך הפרט.

3. זהו מצב של חופש מלחצים.

 תשומת הלב במשחק מתמקדת בפעילות עצמה ולא במטרותיה. הפעילות חסרת מטרה וחופשיה מלחצים ומתכנון מראש. העדר הלחץ להשגת מטרה כלשהי, והעובדה כי הפעילות חשובה יותר מתוצר הפעילות, מאפשרים שחרור והתנסות בואריאציות שונות של הפעילות. באופן זה מתאפשרים במשחק גמישות וחופש. זו הסיבה לכך שמשחק יוכל להתקיים רק במצב בו אנו חופשיים מלחצי קיום ומצרכים חיוניים.

4. סיטואציית המשחק מתאפיינת בדרך כלל ברגשות חיוביים. גם אם יש במשחק אלמנט של מתח או פחד, יש בו גורם מהנה ואין הוא עובר את הסף. ברגע שנעבור את הסף, נצא מהמצב המשחקי.

5. בחירה חופשית היא גורם חשוב בתפיסה של מצב כמשחק, בעיקר כשמדובר בילדים צעירים. עם העלייה בגיל ישנה ירידה ברלוונטיות של גורם זה כמגדיר משחק.

 

במרכז תמר מתקיימים טיפולים פסיכולוגיים,רגשיים והתפתחותיים המשלבים משחק בשיטת הטיפול. לפרטים נוספים ניתןן לפנות לצור קשר 

המאמר נכתב ע"י יוסי צוק, פסיכולוג ילדים, מכון שלם ומרכז תמר